אחד העדויות המוצקות לחורבן ירושלים ולשדידת כלי המקדש, הוא שער טיטוס שברומא שהוקם לכבוד כובש הארץ ומחריב ירושלים, הלא הוא הקיסר טיטוס. אשר בו מופיע התבליט שמנציח את מצעד הניצחון של הצבא הרומי שנערך ברומא לאחר החורבן.
למטה משמאל, שיחזור של התבליט מימי הביניים ועוד תיקונים שהוותיקן ומוסוליני עשו כדי להנציח את עליונות רומאים/איטלקים. עקב התפוררות האבן שעליה נחקק התבליט.
מה שאני רוצה להראות כאן במונומנט הזה, הוא הדבר והיפוכו. הרי בחורבן בית ראשון, מה שהבבלים לקחו [שדדו] זה את האריסטוקרטיה של העם, דהיינו את המשכילים את הידע הרוחני.
והדבר והיפוכו הוא כאשר שבי ציון חזרו לאחר שבעים שנות גלות, הם הביאו איתם עושר ספרותי. ספרים חדשים [קרי, נביאים וכתובים], תובנות חדשות לפרשנות התורה ולדרכי עשיית הטכסים, וכן את המזמור הבלתי נשכח שבתהילים פרק קלז:
עַל נַהֲרוֹת, בָּבֶל-שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ: בְּזָכְרֵנוּ, אֶת-צִיּוֹן.
...תָּלִינוּ, כִּנֹּרוֹתֵינוּ.. אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם-תִּשְׁכַּח יְמִינִי.
תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי, לְחִכִּי-אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי... מזמור שנחקק בזיכרונו של כל יהודי/ה וחתן וכלה בחופתם.
ואילו בחורבן בית שני, הרומאים לקחו ושדדו כל מה שהיה ניתן לשדוד ובכלל זה אוצרות המקדש כדי להאדיר את שמם, את אלוהיהם ואף להעשיר את אוצרותיהם.
והדבר והיפוכו, יצא שהאימפריה הרומית על כל גודלה, גדולתה ותפארתה לא נשאר ממנה דבר, ובלבד שאת המונומנטים שבנו לכבודם, הפכו להיות העדות המוכחת שלנו על קיום בניין המקדש ואוצרותיו בירושלים עיר הנצח.
והנה שנים לאחר מלחמת העולם השנייה לראשונה צעדו יהודי איטליה בהפגנתיות ובסמליות בשער טיטוס בכיוון ההפוך לכיוון ירושלים, בו צעדו החיילים הרומיים בשובם מיהודה הכבושה.
ובאותן שנים חנה מרון ויוסי ידין ביצעו את השיר שכתב יצחק [יצחק שפאק] והלחין צבי בן-יוסף,
כל הדרכים מובילות לרומא...
ותחת שער טיטוס, בצל העתיקות
תפרחנה נשיקות
מה יש עוד לחכות
הוי, טיטוס, טיטוס, לו אתה ראית
למי טריומף, למי שירי הלל
על יד השער שאתה בנית
זוג מאוהב מארץ ישראל
על יד השער ש "כבוד האימפרטור" אז בנית
זוג חיילים דווקא מארץ ישראל!
ושנזכה לגאולה ולשלום בתוך עם ישראל
ניסים ארגמן – מורה דרך לטבע ותרבות ארץ ישראל.